על הסיפורים שאנו מספרים לאחרים ועל הכוח/העדר הכוח שהם נותנים לנו.

"פעם אחרונה שאני עושה את זה! את כל הדם זה שתה לי! אני ואנגלית זה לא חברים, לא ברור?"

ככה - לפני כיתה של 15 סטודנטים יחסית מבוגרים, במכללה בה אני מרצה, פנינה (שם בדוי) צועקת עליי - אחרי שהתבקשה לסכם מאמר באנגלית ולהציג לפני כל הכיתה. "את בטוחה?" אני שואל ומחייך. "ת'חושב שלא חיפשתי אותו בשפת האם שלי בספרדית? אם היית נותן לי לתרגם מאמר מספרדית הייתי עושה את זה בשנייה. אני חלשה באנגלית! ואני די עצלנית".

"רגע, אז את אומרת לי שאת לא מסוגלת לתרגם מאנגלית"? אני ממשיך ושואל אותה ולא בתמימות. "נו, מה נראה לך?!" היא בשלה. "אבל זה בדיוק מה שעשית" אני אומר. "עמדת מול כל הכיתה והקראת בקול בוטח סיכום של מאמר באנגלית, שאת תרגמת לבדך, כשאת נוגעת בדיוק בנקודות החשובות ומעבירה אותו בצורה מעניינת וקולחת. את, לא אני ולא אף סטודנט אחר בכיתה. את."

"נו נכון. אני. אז הפעם הצלחתי. נו, אז מה? טוב, עזוב, אתה לא תבין".

פנינה מדגימה דינמיקה שחוזרת על עצמה אצל רבים מאיתנו: היא מספרת על עצמה בדרך שרבים עושים לעצמנו: מתעקשים לספר על עצמנו סיפור, שאינו מייצג את מי שאנו באמת ואת מה שאנו יכולים להיות או לעשות. אנו נאחזים חזק חזק בסיפור חיים שמתאים למי שהיינו בעבר ומסרבים להיפרד ממנו. אנחנו גם מספרים אותו במילים ובשפה שגורמת לאחרים לחשוב שאנחנו הבעיה ולא הבעיה היא הבעיה.

מה הכוונה? פשוט מאוד. בואו נחזור לרגע לדברים שפנינה אומרת על עצמה. היא אומרת ש.."היא עצלנית". היא גם אומרת שהיא "חלשה באנגלית". פנינה משתמשת בשפה "מפנימה": שפה המציגה תכונות אופי או דפוסי ההתנהגות שליליים שלנו, כמשהו שהוא כל מי שאנחנו, משהו שמובנה בנו ובלתי נפרד מהאישיות שלנו ולכן אנחנו הבעיה.

והתוצאה? כשנספר על עצמנו- כמעט באופן אוטומטי ולא מודע- נזכור רק את אותם אירועים בחיינו, המייצגים את אותם תכונות ודפוסים שליליים. לא פלא שפנינה שכחה את זה שכבר תרגמה מאמרים בעבר וגם עשתה זאת בהצלחה.

אפשר גם לספר את הסיפור שלנו בצורה שונה - "בשפה מחצינה".שפה מחצינה מניחה, כי תכונת האופי או דפוס ההתנהגות השלילי הם רק חלק ממי שאנו, הם חיצוניים לנו ונוצרו כתוצאה של מצבים מסוימים או מערכות יחסים עם אנשים מסוימים בלבד.כאשר אנחנו אומרים: "יש בי עצלנות כשמנהל המחלקה נוזף בי" או .."אני מרגיש שאני חלש באנגלית כשאני צריך לקרוא חומר של עבודה אבל חזק בשפה כשאני מתרגם סרטים שאני אוהב".

אנו משתמשים בשפה שיש לה כוח אדיר. כי היא מאפשרת להבין כי התכונות והדפוסים השלילים מופיעים במצבים ומול אנשים מסוימים בלבד. מכאן שנוכל באופן לא מודע ואוטומטי, גם לזכור ולספר לעצמנו ולאחרים, על אותם אירועים או אנשים מולם פעלנו בדרך הפוכה לבעיה. היא גם עוזרת לנו להפחית, מן האנרגיות השליליות שיוצרת השפה המפנימה ושאינן מאפשרות לנו לראות את ההצלחות, האמונה, התקווה, היכולות, הכישורים והרגעים בהם התמודדנו עם הדפוסים השליליים ומשברי החיים.

אז איך אפשר לספר את הסיפור שלנו בדרך שתיתן מקום של כבוד לדפוסים ולהתנהגויות שמקדמים אותנו ולא תוקעים? כיצד נדבר בשפה מחצינה ולא מפנימה?

קודם כל בכך שנבין, שעלינו לערער על כל הנחה או עובדה שנדמה לנו שהיא מוגמרת, לגבי התכונות והדפוסים המעכבים אותנו. להציב סימן שאלה גדול באמצעות השאלות הבאות:

האם הדפוסים והתכונות האלה, הם באמת כל מי שאני? האם נולדתי עם הדפוסים האלה, או שהם הוחדרו לתוכי על ידי הורים או סביבה ביקורתית, עד שהתחלתי להאמין שאני כזה ושכחתי שיש בי גם צדדים אחרים?

אחרי שנענה על כך, נשאל את השאלות הבאות: האם קיימות עדיין עדויות שתומכות בדפוסים השליליים האלה? גם אם יש כאלה, האם אנו יכולים לחשוב על אירועים בחיינו, בהם הצלחתי להתנהל בצורה הפוכה לדפוס הבעייתי? האם יש אנשים, אשר מולם אנו מתנהלים בצורה הפוכה לדפוס הבעייתי? מה הם עשו שאפשר לנו להתנהג ככה? על אילו תכונות ומיומנויות זה מלמד שיש בנו?

חשוב לזכור כי שינוי לא יגיע מיד אחרי שתענו על השאלות, אבל בהחלט תבוא תובנה. שינוי ידרוש מאתנו עבודה עקבית ויסודית מבלי לוותר לעצמנו, בין אם בעבודה עצמית או בעזרת ייעוץ מקצועי שיכוון וינחה. על שאלות וטכניקות שכדאי לתרגל, אספר בפעם הבאה, מתוך התנסות שלי בעבודה עם יחידים וקבוצות.

עד הפוסט הבא, נזכור ששפה מחצינה עוזרת לנו להפחית, מן האנרגיות השליליות שיוצרת השפה המפנימה. והיא בעיקר מאפשרת לנו לראות את ההצלחות, האמונה, התקווה, היכולות, הכישורים והרגעים בהם התמודדנו עם משברי החיים. באיזו שפה תבחר לספר את הסיפור שלך? באיזו שפה את?